איך הפכנו למודרנים: מהעולם המכושף אל האדם החילוני

בפרק התשיעי בסדרת "ראשית האמונה", אלכס צייטלין וד"ר יואב אשכנזי ממשיכים את הדיון במודרנה ושואלים: איך קרה המעבר מעולם שבו אמונה הייתה ברירת המחדל, אל עולם שבו הספק והאתאיזם נתפסים לעיתים כברירת מחדל אינטלקטואלית?

השיחה עוסקת בעולם המכושף, בעצמי המודרני, בדקארט, בנומינליזם, ברפורמציה, בלותר, בקלווין, בצמיחת המדינה המודרנית ובתהליכי החילון.

דרך הקריאה בצ'רלס טיילור, הפרק מציג את החילון לא כהיעלמות פשוטה של הדת, אלא כתוצאה מורכבת של מאמץ דתי, מוסרי, חברתי ופוליטי.

תקציר הפרק

הפרק ממשיך ישירות מפרק 8 ושואל: איך בדיוק הפכנו למי שאנחנו? כיצד אמונה, שהייתה חוויה כוללת ואופן חיים שלם, הצטמצמה אצל רבים לטענה תיאורטית שניתן לקבל או לדחות?

ד"ר אשכנזי מסתמך על צ'רלס טיילור ועל הספר "עידן חילוני" כדי לספר סיפור מורכב: החילון לא נולד רק מהתקפה על הדת, אלא בחלקו הגדול מהצלחת הכנסייה עצמה לעצב אדם פנימי, מוסרי ואינדיבידואלי.

נקודות מרכזיות

• אמונה בעולם הקדום היא אופן חיים, לא רק טענה על קיום האל
• העולם המודרני מחליף עולם מכושף בעולם מכני, אחיד ופנימי
• האדם המודרני הוא עצמי נחצץ: סובייקט סגור שמייצר משמעות מבפנים
• הכנסייה והנצרות תרמו בעצמן להיווצרות תנאי החילון
• הווידוי, הפנימיות והאחריות האישית הכינו את הקרקע לאדם המודרני
• הנומינליזם והרנסנס עזרו לפתוח את הדרך למדע, לדקארט ולעצמי המודרני
• הרפורמציה הפכה את הדת לאישית, ממושמעת, משפחתית ויומיומית יותר
• האתאיזם המודרני הוא תוצאה של תנאים היסטוריים, לא רק של הוכחה מדעית

אמונה כאופן חיים, לא כטענה

נקודת מוצא חשובה בפרק: אמונה בעולם הקדום והימי ביניימי אינה רק טענה תיאורטית. היא אופן חיים, אופן הרגשה, גוף, דמיון, ריטואל, קהילה, זמן ומרחב. בעולם המודרני האמונה לעיתים מצטמצמת לוויכוח תיאורטי, וזה עצמו חלק מהשינוי.

בעולם המכושף עצים, מעיינות, קדושים, חפצים ורוחות יכלו לפעול על האדם. המשמעות הגיעה מבחוץ. בעולם המודרני הטבע נתפס כמערכת של חוקים, והאדם הוא העצמי הסגור שממנו יוצאת המשמעות.

העצמי הנחצץ

האדם המודרני תופס את עצמו כיצור פנימי, סגור, בעל מרחב נפשי מופרד מן העולם. בעבר העולם יכול היה לחדור אל האדם דרך כוחות, רוחות, קללות וברכות. במודרנה, רק סיבות טבעיות, פסיכולוגיות או כימיות נתפסות כהסבר לגיטימי.

גם האל, אצל מאמינים רבים, כבר אינו נוכח בתוך כל דבר ודבר. הוא נתפס יותר כבורא, מתכנן או מקור חיצוני. גם מי שמאמין וגם מי שאינו מאמין חיים בתוך עולם שבו האל כבר אינו מובן מאליו בתוך הטבע.

איך הכנסייה יצרה את תנאי החילון

הטענה המפתיעה של הפרק: החילון לא נולד רק מהתקפה על הדת. במידה רבה הוא נולד מהצלחת הכנסייה לנצר את אירופה ולהפוך את החיים למוסריים, אישיים ופנימיים יותר. הנצרות יצרה דגש על וידוי, כנות, מוסר אישי, יחס אישי לאל וחיים ממושמעים.

חובת הווידוי השנתית, שהתחזקה במאות ה-9 עד ה-13, היא שלב חשוב: האדם מבקר את עצמו, מספר את עצמו מול האל ומפתח מרחב פנימי של מצפון ואחריות. דווקא ההצלחה של תהליך זה פתחה בהמשך את האפשרות לחיים שבהם הדת החיצונית נראית פחות הכרחית.

נומינליזם, רנסנס ודקארט

הנומינליסטים מערערים על הסינתזה בין טבע לאל: אם האל כל יכול, הטבע לא יכול לכפות עליו חוק הכרחי. מכאן הטבע נעשה פתוח לחקירה אמפירית ומתמטית. זה אינו "מדע נגד דת", אלא תהליך דתי שעוזר לפתוח את הדרך למדע המודרני.

הרנסנס מוסיף את האדם כיוצר ומפרש. ודקארט מרכז את הכל: הטלת ספק בכל, חיפוש ודאות פנימית, הפרדה בין נפש וגוף, והעצמי כמקור ראשוני של ידע. דקארט אינו מופיע משום מקום, אלא מרכז תהליכים של נומינליזם, רנסנס ופנימיות נוצרית.

החברה, בעקבות הובס ולוק, עוברת גם היא שינוי: מסדר קוסמי שהאדם שייך אליו, לחוזה בין יחידים. האדם קודם לחברה, לא החברה לאדם.

הרפורמציה: לותר וקלווין

לותר מדגיש אמונה פנימית, כתבי קודש, ייעוד אישי וקדושת חיי היומיום. קלווין מוסיף: חוזה, חוק, אחריות, קהילה שמפקחת על עצמה ואתיקה של משמעת ועבודה.

הרפורמציה לא מחלנת מיד את העולם, אלא הופכת אותו לדתי יותר, מוסרי יותר וממושמע יותר. אבל בטווח הארוך, בהפכה את הדת לאישית ולא מוסדית בלבד, היא מחזקת את הסובייקטיביות הדתית שממנה אפשר לצאת גם לעמדות לא דתיות.

ציביליות, קדמה ואתאיזם כאפשרות

במאות ה-16 וה-17 עולה מאמץ רחב לציביליות: פחות אלימות, יותר שליטה עצמית, פחות קרנבל, יותר זמן אחיד ופרודוקטיבי. הזמן המודרני נעשה ליניארי, לא קרנבלי.

במאה ה-18 מופיע רעיון הקדמה. הוא אפשר שחרור, אבל גם הצדיק שליטה אירופית באחרים. ההומניזם האקסקלוסיבי מציע: אפשר לחיות חיים של משמעות ומוסר בלי מטרה טרנסצנדנטית.

האתאיזם המודרני הופך אפשרי כאשר העולם נתפס כמערכת פנימית, האדם כסוכן עצמאי, החברה ככלי אנושי, והמרחב הציבורי כבר מתנהל גם בלי נוכחות דתית מפורשת.

ריטואלים לא נעלמים

המודרנה לא מוחקת ריטואלים. הריטואלים הגדולים נחלשים, אבל מיקרו-ריטואלים נשארים: לחיצות יד, לבוש, ספורט, הופעות, רשתות חברתיות, סמלי סטטוס. הבעיה המודרנית אינה שאין ריטואלים, אלא שאיבדנו את המודעות לכך שאנחנו עדיין חיים דרכם.